ביאור שטיינזלץ על תמורה ו׳

1 "ושור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה אותו ולנדר לא ירצה" ויקרא כב, כג. וכתוב זה "נדבה" לכאורה אין מובנו קדשי מזבח, שהרי בעלי מומים הם ואינם יכולים לעלות על המזבח כקרבן, אלא קדשי בדק הבית. ומכלל האמור בכתוב "תעשה אותו" למדנו כי דווקא בעלי מומים מקדיש אדם לבדק הבית, ואינו מקדיש תמימים. ומכאן שאסור מן התורה להקדיש תמימים לבדק הבית, ותנן ושנינו במשנה: המקדיש תמימין לבדק הבית, אף על פי שהוא עבר בלא תעשה — מה שעשה עשוי, שהתקדשו בכך. והרי זו איפוא ראיה לשיטת אביי הסבור שהועילו מעשיו, ותיובתא קושיה חמורה על רבא הסבור שאין מעשיו מועילים!

2 ומשיבים: אמר יכול לומר לך רבא בתשובה לכך: אין להביא ראיה מדין זה, שכן שם יש לימוד מיוחד שהועילו מעשיו של המקדיש תמימים לבדק הבית, שהרי מאותו מקום פסוק שלמדנו שנתרבו בעלי מומין לגבי אצל מזבח שאם עבר והקדיש בעלי מומים למזבח, הרי אלו מוקדשים למדנו גם שנתרבו תמימין לבדק הבית, שאם עבר והקדיש תמימים לבדק הבית. וכיון ששתי הלכות אלה נלמדות מפסוק אחד, אף עניינן שווה: שמה שעשה עשוי, וכשם שהמקדיש בעלי מומים למזבח חלה עליהם קדושה, אף המקדיש תמימים לבדק הבית חלה עליהם קדושה.

3 א ועוד באותה שאלה. והרי אפשר להביא ראיה מדין גזל, דרחמנא אמר שאמרה התורה "לא תגזל" ויקרא יט, יג, ותנן ושנינו במשנה בדין הגוזל עצים ועשאן כלים, או שגזל גיזות צמר ועשאן בגדים — משלם לנגזל כפי שהיה הדבר הנגזל שווה בשעת הגזילה, ואינו צריך להחזיר לבעלים את הכלים או את הבגדים שעשה מגזילתו, שעל ידי השינוי שעשה בהם קנאם. והרי זו איפוא ראיה לשיטת אביי שהעובר על איסור התורה גזל הועילו מעשיו, והם נשארים בידי הגזלן, ותיובתא קושיה חמורה על שיטת רבא!

4 ומשיבים: אמר יכול לומר לך רבא בתשובה לכך: שאני התם שונה, מיוחד הדין שם שכן אמר קרא הכתוב "והשיב את הגזילה אשר גזל" ויקרא ה, כג — וכוונת הדברים: כמה שגזל, לומר שאם נשתנתה הגזילה יכול הוא להשיב כעין הדבר שגזל "כמה שגזל", וראה גרסות והגזילה עצמה תישאר בידו, והרי זה לימוד מיוחד שהועיל מעשהו.

5 ושואלים: ולשיטת אביי שבכל איסורי תורה העובר עליהם הועילו מעשיו, מה מלמדנו כתוב זה? ומשיבים: האי זה הכתוב "אשר גזל" מיבעי ליה נצרך לו ללמדנו כי דווקא אם נשבע לשקר על גזילו שלו הריהו מוסיף חומש, ואולם על גזילו של אביו, שירש מאביו חפץ שנטען אודותיו שהאב גזלו — אינו מוסיף חומש, אפילו אם נשבע עליו לשקר.

6 ב ועוד באותה שאלה. אפשר להביא ראיה מדין משכון, דרחמנא אמר שכן אמרה התורה "כי תשה ברעך משאת מאומה לא תבא אל ביתו לעבט עבטו" דברים כד, י, שאסור למלוה לבוא אל בית הלווה למשכנו על חובו שהגיע זמן פרעונו ולא נפרע, ותנן ושנינו במשנה שאם עבר ומשכן המלוה את הלווה לאחר שהגיע זמן פרעונו ולא נפרע, בשני כלים — הריהו נוטל כלי אחד, ומחזיר כלי אחד ללווה בשעה שהוא נזקק לו. וכגון אם משכן מהלווה כר ומחרישה — מחזיר את הכר בכל לילה בערב, כדי שיוכל הלווה העני לישון, ומשאיר בידו את המחרישה בלילה. ומחזיר ללווה את המחרישה ביום בבוקר, כדי שיוכל לעבוד בה, ומחזיק בידו את הכר. והרי זו איפוא ראיה לשיטת אביי, שהרי אף שהמלווה עבר על דין התורה, ונכנס לביתו של הלווה ומשכנו שלא ברשות בית דין, אין הוא מחזיר ללווה אלא את הכלי הנצרך לו, והכלי האחר נשאר כקנוי בידו. והרי זו תיובתא קושיה חמורה על שיטת רבא הסבור שלא הועילו מעשיו של העובר על איסור תורה!

7 ומשיבים: אמר יכול לומר לך רבא בתשובה לכך: אין להביא ראיה מדין זה כי שאני התם שונה, מיוחד הדין שם בדינו של הממשכן שכן אמר קרא הכתוב "ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו. השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש...." דברים כד, י, שאסור למלוה לבוא אל בית הלווה למשכנו על חובו שהגיע זמן פרעונו ולא נ יב—יג. ולמדנו מכפל לשון זו "השב תשיב" — שישיב ויחזור וישיב, וכגון שישיב את הכר בלילה ואת המחרישה ביום, וחוזר חלילה. משמע שנשאר בידיו חפץ אחד.

8 ושואלים: ולשיטת אביי שבכל איסורי תורה העובר עליהם הועילו מעשיו, מה מלמדנו כתוב זה? ומשיבים: אי לאו דאמר רחמנא אלמלא שאמרה התורה "השב תשיב", הוה אמינא הייתי אומר שאם נכנס המלוה לביתו של הלווה ומשכנו, הרי איסורא עבד איסור עשה, אך עתה, שהמשכון בידו, תלוי הדבר בו: אי בעי אם רוצה — ניהדר יחזיר, את המשכון ללווה, ואי בעי ואם רוצה — לא נהדר לא יחזיר. לכן קא משמע לן משמיע לנו הכתוב "השב תשיב" — שחייב הוא להחזיר. חסר לישנא אחרינא לשון אחרת וראה בגרסות.

9 ג ודנים עוד באותה שאלה, והרי אפשר להביא ראיה לענין זה מדין פאה בשדה, דרחמנא אמר שכן אמרה התורה "ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך" ויקרא כג, כב, ותנן ושנינו: מצות פאה, הריהי חובת בעל השדה להפריש להקצות מן התבואה בהיותה בקמה כלומר, כשלא נקצרה עדיין. לא הפריש מן הקמה — יפריש מן העמרים קבוצת שבלים שנקצרו ונאגדו יחד. לא הפריש מן העמרים — יפריש מן הכרי ערימת תבואה עד שלא מירחו סידר ויישר אותו.

10 אבל אחר שמירחו ובכך חלה עליו מאז חובת מעשרות — מעשרו את התבואה תחילה ואחר כך נותן לו לעני תבואה קצורה כשיעור הפאה, שאם לא יקדים ויביא את המעשרות על הכל, יפסיד העני, שיצטרך הוא עצמו להפריש מעשר ממה שקיבל. משום בשם ר' ישמעאל אמרו: אף אם לא הפריש פאה בכל השלבים הללו, ועשה עיסה, הריהו מפריש מן העיסה ונותן לעני. הרי זו איפוא ראיה לרבא שהרי עבר על דין התורה, ולא הפריש הפאה מן הקמה וקצרה, לא הועילו מעשיו ועדיין חייב הוא בהפרשת פאה, ותיובתא קושיה חמורה על שיטת אביי הסבור שהועילו מעשיו של העובר על איסור התורה!

11 ומשיבים: אמר יכול לומר לך אביי בתשובה: שאני התם שונה, מיוחד הדין שם שכן אמר קרא הכתוב בדין הפאה "ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצור... לעני ולגר תעזוב אותם" ויקרא יט, ט—י. וחזר ואמר "ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקוצרך... לעני ולגר תעזוב אותם" ויקרא כג, כב. ומעתה יש לומר כי כפל לשון זו "תעזב" "תעזב" שהיא יתירא יתירה באה ללמדנו שיש עזיבה נוספת של פאה שאם לא עזב פאה בהיות התבואה בקמה, יתן כשיעורה הראוי בהיותה בעומרים, וכן הלאה.

12 ושואלים: ורבא מה הוא למד מ"תעזוב" "תעזוב"? ומשיבים: אמר יכול לומר: לך רבא כי מ"תעזוב" "תעזוב" למדים שיש לך מצות עזיבה אחרת שכזו, ואיזו — זה המפקיר כרמו.

13 דתניא שכן שנויה ברייתא: המפקיר את כרמו, וההפקר פטור ממעשרות וממתנות עניים, והשכים לשחר וזכה בו לפני שזכה בו אחר, ובצרו — חייב בפרט ועוללות בשכחה ובפאה, ופטור הוא מן המעשר כיון שזכה בו מן ההפקר הפטור מן המעשר. וחובת נתינה זו נלמדת מלשון "תעזוב" יתירה זו, שמתנות עניים צריך לתת מכל מקום.

14 ד ולאחר שהובאו, לענין מחלוקתם של אביי ורבא בדין, כל הראיות הללו ונדחו, אמר ליה לו רב אחא בריה בנו של רבא לרב אשי: והשתא דשנינן ועתה, שתירצנו את כל הני שינויי אלה התירוצים, הדחיות, שכל אחד מן המקרים שהובאו לראיה לאחד הצדדים נדחה כמקרה מיוחד שבו אין אביי ורבא חלוקים, ויש לשאול: אביי ורבא במאי פליגי במה באיזה מקרה חולקים?

15 השיבו רב אשי: ברבית קצוצה שקצץ, קצב המלוה עם הלווה בזמן ההלוואה, שנאסרה מן התורה, קמיפלגי הם חלוקים, וכמחלוקת שנחלקו בה ר' אלעזר ור' יוחנן. שכן אמר ר' אלעזר: רבית קצוצה — יוצאה בדיינין, שמי שנתן ריבית כזו, יכול לתבוע בבית הדין ולקבל בחזרה את הריבית ששילם.

16 ואילו אבק רבית שאיסורה רק מדברי חכמים — אינה יוצאה בדיינין. ואילו ר' יוחנן אמר: אפילו רבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין.

17 ובדין זה של רבית קצוצה, שנחלקו בו ר' אלעזר ור' יוחנן, נחלקים אביי ורבא. שלשיטת אביי שמועילים מעשיו של העובר על איסור תורה, אף ברבית קצוצה הועילו מעשיו של המלוה שגבה אותה מהלוה למרות שעבר על איסור התורה, ואין הריבית יוצאת ממנו בבית דין. ולשיטת רבא שאין מועילים מעשיו, אף המלוה בריבית, לא הועילו מעשיו, ויוצאת ממנו הריבית שגבה בבית דין. אמר ליה לו רב אחא בנו של רבא לרב אשי: אין להעמיד את מחלוקתם של אביי ורבא בדין זה, שכן האם התם בסברא פליגי שם, במחלוקת ר' אלעזר ור' יוחנן, בסברה הם חולקים? והרי התם בקראי פליגי שם בדרשות העולות מפסוקים הם חלוקים! שכן אמר ר' יצחק: מאי טעמא מה הטעם של ר' יוחנן — שכן מה שאמר קרא הכתוב "בנשך נתן ותרבית לקח וחי לא יחיה את כל התועבות האלה עשה מות יומת דמיו בו יהיה" יחזקאל יח, יג, מלמדנו: עונש לענין החיים ניתן למלוה בריבית, שכן הוא נענש במיתה בידי שמים, ולא להישבון, שאין בית דין יכולים לחייבו להשיב את הכסף.

18 רב אחא בר אדא אמר ראיה אחרת לשיטת ר' יוחנן, מהכא מכאן: שכן אמר הכתוב באיסור הריבית "אל תקח ממנו נשך ותרבית ויראת מאלהיך וחי אחיך עמך. את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך. אני ה' אלהיכם" ויקרא כה, לו-לח, וללמדנו בא הכתוב כי למורא נתתיו, שהעובר על כך פרק מעליו מורא שמים, ולא להישבון בידי אדם.

19 רבא אמר ראיה אחרת לשיטת ר' יוחנן שאין ריבית קצוצה יוצאת בבית דין, מהכא מכאן, מן האמור: "בנשך נתן ותרבית לקח וחי לא יחיה את כל התועבות האל עשׂה מות יומת דמיו בו יהיה" יחזקאל שם, ונאמר לפני כן "והוליד בן פריץ שפך דם" שם י, הוקשו הושוו בפסוקים אלה מלוי רבית לשופכי דמים. ומעתה נאמר: מה שופכי דמים — לא ניתנו להישבון, שהרי אי אפשר להשיב את הנהרג לחיים, אף מלוי רבית שהם כשופכי דם העני — לא ניתנו להישבון.

20 ובענין דרשת הכתובים לשיטת ר' אלעזר שיוצאת הריבית הקצוצה בדיינים, אמר רב נחמן בר יצחק: מאי טעמא מה הטעם של ר' אלעזר? — שכן אמר קרא הכתוב באיסור הריבית: "אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך וחי אחיך עמך" ויקרא כה, לו — אהדר ליה, כי היכי דניחי החזר לו, היאך כדי, שיחיה עמך.

21 ואלא מעתה שהסקנו שאף בענין ריבית קצוצה אין ראיה שנחלקו בו אביי ורבא, יש לחזור ולשאול: במאי קמיפלגי במה, באיזה מקרה הם חלוקים אביי ורבא? ומשיבים: אף שלא נתפרש באופן פרטי מקרה מסויים בו נחלקו אביי ורבא הלכה למעשה, יש לומר שחלוקים הם בשאלה העקרונית האם שינוי ששינה אדם ועבר ועשה את שאסור לעשות מן התורה, קונה פועל, חל. שלשיטת אביי הועילו מעשיו, ולשיטת רבא — לא הועילו מעשיו.

22 א לישנא אחרינא לשון אחרת בתשובה לשאלה במה נחלקו אביי ורבא — בהני שינויי דשנינן בתירוצים האלו שתירצנו. שכך השיב לו רב אשי לרב אחא בנו של רבא בתשובה לשאלתו במה נחלקו אביי ורבא — בדינה של רבית קצוצה, אם היא יוצאת בבית דין. ובזה נחלקו: לדעת אביי — המלוה לא מהדר אינו מתחייב בבית דין להחזיר את הרבית שלקח, שכן הועילו מעשיו, אף שעבר על איסור התורה. ואילו לדעת רבא — לא הועילו מעשיו של המלוה בריבית, כיון שעבר על איסור תורה, ולכן מהדר מחזיר את הרבית שלקח.

23 ושואלים: והא והרי אביי נמי סבר מפקינן גם כן סבור שמוציאים אנו מהמלוה את הריבית הקצוצה בדיינין על ידי בית דין! שכן אמר אביי: הדין דמסיק בחבריה זה שנושה כספים של ריבית בחבירו שלווה ממנו ותובע ממנו סכום של ארבע זוזי בריביתא ארבעה זוזים בריבית, ויהביה ליה ונתן לו הלווה שהוא בעל חנות למלוה בחנותיה בחנותו בפרעון חובו גלימא דשוי חמשא גלימה ששווה חמישה זוזים כאילו היא שווה ארבעה זוזים — כי מפקינן מיניה כאשר מוציאים אנו ממנו, מן המלוה את הריבית — ארבעה זוזים מפקינן מיניה מוציאים אנו ממנו, ואולם האי זוזא זוז זה, החמישי שבשוויה של הגלימה שניתנה לו — אין אנו מוציאים ממנו, כי במתנה הוא דיהב ליה שנתן לו אותו, ולא כריבית. ורבא אמר: חמשא מפקינן מיניה חמישה זוזים מוציאים אנו ממנו כמלוא שוויה של הגלימה שניתנה לו, מאי טעמא מה הטעם — כל הגלימה כולה בתורת ריביתא קאתי לידיה ריבית באה לידו. הרי שאי אפשר לומר שאביי ורבא חלוקים בדין ריבית קצוצה, שהרי אף אביי סבור שריבית קצוצה יוצאת בבית דין!

24 אלא, יש לחזור מתירוץ זה, ולומר כפי שנאמר למעלה כי קא מיפלגי כאשר נחלקו אביי ורבא — הרי זה בשאלה העקרונית האם שינוי קונה, וכמוסבר למעלה.

25 ב למעלה הובא עניינו של המקדיש בעלי מומים למזבח, ודנים עוד בדין זה. תנו רבנן שנו חכמים: נאמר בפרשת בעלי המומים הפסולים להקרבה ויקרא כב, יז-כו "כל אשר בו מום לא תקריבו כי לא לרצון יהיה לכם" שם כ. ודנים בדבר: מה תלמוד לומר בא ללמדנו כתוב זה "לא תקריבו"? אם להעמיד באיסור "לא תשחטו" את בעלי המום שהוקדשו להקרבה על המזבח — הרי כבר אמור הדבר למטה בהמשך הפרשה, כאשר יתבאר להלן! אלא מה תלמוד לומר "בל תקריבו"? — בל תקדישו את בעלי המומים לקרבן. מכאן אמרו חכמים: המקדיש בעלי מומין לגבי מזבח, ולאחר מכן העלם על גבי המזבח כקרבן עולה — הרי זה עובר משום חמשה שמות איסורים נפרדים, והריהם:

26 משום "בל תקריבו" שמשמעו הוא "בל תקדישו אותו להקרבה", ומשום "בל תשחטו", ומשום "בל תזרקו את דמו על המזבח", ומשום "בל תקטירו כולו על המזבח", שאם מעלה עולה למזבח הריהו עובר על כך. ומשום "בל תקטירו מקצתו", בשאר קרבנות שמעלה רק מקצתם אימורים למזבח. משום בשם ר' יוסי בר' יהודה אמרו חכמים שעובר על איסור נוסף: אף על קבלת הדם של קרבן זה.

27 ג ומעתה באים להסביר ברייתא זו. אמר מר החכם בברייתא: מה בא הכתוב "לא תקריבו" ללמדנו, שאם בא ללמד את איסור "בל תשחטו" את בעל המום לקרבן — הרי דבר זה כבר אמור למטה בהמשך. ומבררים: היכן איסור זה של שחיטה אמור בהמשך? — דתניא שכן שנויה ברייתא, בפרשת בעלי מומים לקרבן נאמר לשון איסור זה שלש פעמים: "כל אשר בו מום לא תקריבו..." ויקרא כב, כ, "עורת או שבור... לא תקריבו" שם כב, "ומעוך וכתות... לא תקריבו" שם כד. ומאחר שלשון "לא תקריבו" היא לשון כללית שיש במשמעה כמה דברים, יש לשאול: "לא תקריבו" האמור בפעם השניה בפרשה, ברשימת המומים "עורת או שבור או חרוץ או יבלת או גרב או ילפת לא תקריבו אלה לה' ואשה לא תתנו מהם על המזבח לה'" שם כב מה תלמוד לומר בא ללמדנו, מה משמעה? — אם להשמיענו איסור "בל תקדישו", שאסור להקדיש למזבח בעלי מומים — הרי כבר אמור הדבר למעלה מקודם, בכתוב "לא תקריבו" פסוק כ! אלא מה תלמוד לומר "בל תקריבו" — בל תשחטו, שאסור לשחוט בעלי מומים אלו לשם קרבן.

28 ועוד נאמר בכתוב זה "ואשה לא תתנו מהם" — אלו אשים, שנאסרו איבריהם של קרבנות שיש בהם מום להיות מוקטרים על אש המזבח. ועדיין יש לשאול: אין לי לכאורה מכתוב זה לאסור אלא הקטרת כולן, איסור הקטרת אף מקצתן מנין לנו? — תלמוד לומר: "לא תקריבו מהם", שאף חלק מהם אין להקריב.

29 ועדיין יש לשאול: אין לי מכתוב זה אלא רק איסור ההקטרה של איברי הקרבן שהוא בעל מום, אבל איסור זריקת דמים על המזבח של בעלי מומים מנין לנו? — תלמוד לומר: "לא תתנו מהם על המזבח" — לאסור כל דרכי הנתינה של בעל המום על המזבח, בין איבריו ובין דמו. והאמור בסוף הפסוק "לא תתנו מהם על המזבח לה'"ויקרא פסוק כב מלמדנו — לרבות לאיסור אף את המקדיש בעל מום לשעיר המשתלח ביום הכיפורים.

30 ושואלים על לימוד זה: והאם שימוש הלשון "לה'" לרבות הוא בא? והתניא והרי שנויה ברייתא, נאמר בעניינו של המקריב קדשים מחוץ למקדש: "ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה'" ויקרא יז,ד, ומן המילים "להקריב קרבן לה'" דרשו חכמים שבא למעט את השוחט חולין בפנים המקדש, שאינו חייב משום שחיטת חוץ. ודנים: אי או שמא מן המלה "קרבן" שומע אני שדין שחיטת חוץ אמור אף בקדשי בדק הבית, שהרי גם הם נקראו "קרבן", כענין שנאמר בשלל מלחמת מדין "ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב אצעדה וצמיד טבעת עגיל וכומז" במדבר לא, נ, והם הרי בודאי קדשי בדק הבית, וקורא אותם הכתוב "קרבן"!

31 לכך תלמוד לומר מלמדנו הכתוב בדין הקרבת חוץ: "ואל פתח אהל מועד לא הביאו" — רק הקרבן הראוי לבוא אל פתח אהל מועד להקריבו על המזבח הוא שחייבין עליו משום שוחטי חוץ. ואילו הקרבן שאין ראוי לפתח אהל מועד, כגון קדשי בדק הבית — אין חייבין עליו משום שוחטי חוץ.

32 ודנים עוד בדבר: אוציא אני מכלל החייבים על שחיטת חוץ את אלו קדשי בדק הבית, ולא אוציא פרת חטאת פרה אדומה ושעיר המשתלח, שהשוחט את פרת החטאת מחוץ למקום הראוי לשחיטתה, וכן השוחט את השעיר המשתלח מחוץ למקדש, יתחייב, משום שהן ראויין לפתח אהל מועד — תלמוד לומר "להקריב קרבן לה'"— אין חייבים בהקרבת חוץ אלא במי שמיוחדין אך ורק להקרבה לה', יצאו אלו פרה אדומה ושעיר המשתלח שאין מיוחדין להקרבה לה'. הרי שמהמלה "לה'" דורשים למעט ולא לרבות!

33 אמר רבא בתשובה: דרשת המלה "לה'", אם לרבות או למעט, אינו קבוע, ומשתנה מענין לענין. התם מעניינא דקרא שם, בדין הקרבת חוץ, מענין הכתוב, כיון שהכתוב הקודם "ואל פתח אהל מועד" בא לרבות שכל הראויים לבוא אל פתח אהל מועד הריהם בכלל איסור הקרבת חוץ, בא הכתוב שאחריו "לה'"— להוציא למעט מכלל אלה שהתרבו. ואילו הכא כאן בעניינם של הקרבנות בעלי המום, כיון שהכתוב "ו אשה לא תתנו מהם על המזבח" בא להוציא למעט, ומשמעו — שרק דבר העולה על אש המזבח חייב עליו אם הקדישו כשהוא בעל מום לקרבן, ואין חייב המקדיש בעל מום דבר שאינו עולה לאש המזבח. לכך בא הכתוב אחריו "לה'"— לרבות באיסור אף את המקדיש בעל מום לשעיר המשתלח.

34 ד ומרחיבים דברים בענין זה. שנינו שבאה המלה "לה'" שבפרשת איסור הקדשת בעלי מום להקרבה להשמיענו שאף שעיר המשתלח בכלל זה. ודנים בדבר: מעתה אפשר לדייק ולומר: טעמא הטעם שאסור להקדיש בעל מום לשעיר המשתלח, הוא משום שכתב קרא המקרא "לה'"והוא המלמדנו דלא מייתי שאין מביאים בעל מום לשעיר המשתלח, הא הרי אם לא רבי קרא לא היה מרבה הכתוב במלה זו "לה'" הוה אמינא הייתי אומר כי שעיר המשתלח בעל מום — שפיר דמי נחשב ראוי להבאה. ומעתה מכדי והרי, אין הגורל קבוע קובע מי מבין שני השעירים העומדים לפני הכהן ישמש לה' לעבודת יום הכיפורים במקדש ומי ישולח לעזאזל, ומאחר וכך הוא אין לשעירים להיות אלא בדבר הראוי להקרבה בבית המקדש, ולפיכך חייבים שניהם להיות תמימים, ומדוע אם כן יש צורך בלימוד מן הכתוב "לה'"?

35 אמר רב יוסף בתשובה לשאלה זו: הא מני ברייתא זו כשיטת מי היא? — כשיטת חנן המצרי היא, שאמר שאפילו אם כבר נשחט שעיר יום הכיפורים, והדם שלו כבר נמצא בתוך הכוס, ומת בן זוגו השעיר המשתלח לעזאזל, ובאותה שעה לא ניתן לזרוק את הדם — אין הדם נדחה בכך, אלא מביא חבירו שעיר אחר ומזווג ומצרף ליה לו שישמש כשעיר המשתלח לעזאזל. הרי שלדעת חנן המצרי, יש שעיר הנשלח לעזאזל בלא הגרלה, והיה מקום לחשוב ששעיר שכזה, יהיה מותר אף שהוא בעל מום.

36 ודוחים: אף לשיטתו זו של חנן המצרי, אין לומר כן, שהרי נהי דשמעת ליה אם אכן שמעת אותו את חנן המצרי — רק שלא הוי נהיה דיחוי, שאין הדם של השעיר לה' נדחה מלשמש לעבודה אם מת השעיר לעזאזל הראשון, והובא אחר תחתיו שמעת אותו שאומר. אבל שלא צריך הגרלה שתיעשה שוב, מי האם שמעת ליה אותו? דילמא מייתי שמא לדעת חנן המצרי מביא שני שעירים, ומגריל על שניהם מי מהם יחליף את השעיר המת. ואם כן חוזרת איפוא השאלה מדוע יש צורך בלימוד מהכתוב "לה'".

37 אלא אמר רב יוסף: הא מני ברייתא זו כשיטת מי היא? — כשיטת ר' שמעון היא, דתניא שכן שנויה ברייתא: מת אחד מהן משני השעירים — מביא חבירו במקומו בלא הגרלה, אלו דברי ר' שמעון.

38 רבא אמר תירוץ אחר בהסבר הברייתא: לא נצרכא לא נצרכה דרשת המלה "לה'" לענין הקדשת בעל מום לשעיר המשתלח אלא למקרה כגון שהומם שנפל מום בשעיר המשתלח בו ביום ביום הכיפורים, לאחר שהוגרלו שני השעירים, לה' ולעזאזל, ועמד הכהן וחיללו על חבירו, על שעיר אחר שאף הוא בעל מום, ואין בחילול זה הגרלה. והשמיענו הכתוב "לה'" שאף בכגון זה עבר על איסור הקדשת בעל מום.